מפגש מספר 6 - חודש התנסות
יום שישי, 3 באוקטובר, 2008להלן החומר אשר נלמד ונכתב במהלך המפגש השישי והאחרון של חודש ההתנסות, בתאריך ה- 03/10/2008.
חומר זה הינו "קדם קורס" ואינו חלק ישיר מחומר הלימוד בקורס של הלימודי MCITP.
חלוקת כתובת IP:
כתובת IP צריכה להיות ייחודית ברשת. ניתן לתת למחשב כתובת IP במספר דרכים:
א. ידנית - דרך הגדרות ה- TCP/IP של כרטיס הרשת, ניתן לתת כתובת IP. יתרון של שיטה זו הוא בכך שאני יודע לשייך IP למחשב, חיסרון הוא העבודה המרובה וסיכוי לטעות אנוש (כפילות IP).
ב. שימוש ב- DHCP לחלוקת כתובות - DHCP הוא שירות שמשאיל למחשבים המבקשים כתובות IP מתוך טווח כתובות שהוגדר לו. ה- DHCP ידאג לכך שלא היו שני מחשבים שיקבלו ממנו את אותה הכתובת.
ג. APIPA - מחשב שהוגדר לקבל כתובת מ- DHCP אך אינו מצליח למצוא DHCP, נותן לעצמו כתובת ברשת:
169.154.0.0 (0 במקרה הזה יכול להיות כל דבר), והמחשב ינסה כל 2 דקות למצוא מחדש את ה- DHCP.
NAT:
Network Address Translation.
מנגנון שפותח בשביל להתגבר על המחסור בכתובות IP "אמיתיות".
בתוך הרשת הפנימית מחלקים כתובות פרטיות שאינם "חוקיות" באינטרנט. המחשבים מתקשרים אחד עם השני בתוך הרשת בעזרת אותם כתובות אבל כאשר נדרשים לצאת לאינטרנט הם פונים לשרת ה- NAT. לשרת ה- NAT יש כרטיס רשת (רגל) עם כתובת IP חוקית, הוא לוקח את הבקשה של המשתמש ומחליף את כתובת ה- IP הפרטית בכתובת IP חוקית. הוא רושם בטבלה בזיכרון את פרטי השיחה ומעביר את הבקשה ליעד המקורי באינטרנט. היעד באינטרנט מחזיר תשובה לכתובת החוקית של ה- NAT ואז ה- NAT דרך פרטי השיחה בטבלה מנתב את המידע לכתובת הפנימית.
NAT מספק הגנה מכיוון שמרשת האינטרנט לא ניתן לראות או לגשת לטווח הכתובות הפנימי שלי ללא בקשה.
תרגום שמות / Name Resolution:
כאשר אנחנו משתמשים ברשת המחשבים אנחנו לרוב לא משתמשים בכתובות IP אלא בשם, שם של מחשב או אתר אינטרנט. השם מתורגם ל- IP באחת מהצורות הבאות:
א. שם Netbios - תקן שמיקרוסופט הובילה בשנות ה- 80, שם מחשב הוא עד 16 תווים בלבד. בגרסא הראשונה המחשב השתמש בקובץ בשם lmhost ו- Broadcast בשביל למצוא את כתובת המחשב.
שיפור של השיטה הוא עם שרת ה- wins שמכיל מאגר של כל כתובות ה- Netbios של המחשבים ברשת וחוסך Broadcasts ואת הצורך לעדכן ידנית את קובץ ה- lmhost.
מיקרוסופט החליטה החל מ- Windows 2000 לנטוש את השימוש בשיטה זו ולבסס את הטכנולוגיה שלה על DNS.
ב. DNS - שיטה שפותחה בעולם הלינוקס, שם מחשב יכול להגיע עד 256 תווים. בגרסא הראשונה השתמשו בקובץ בשם Host שבתוכו רשמו את השם וה- IP של המחשבים השונים. על מנת לשפר את התהליך הומצא שרת ה- Dns.
שרת ה- DNS יודע לתרגם בין שם ל- IP על ידי עבודה בצורה הירארכית ומבוזרת.
לדוגמא: לקוח פונה לשרת DNS עם שם מלא (FQDN), שרת ה- DNS מקבל את הבקשה: במידה שהוא לא יודע את שם ה- IP התואם הוא מפנה את השאלה לשרת ה- DNS שאחראי על "הנקודה" (שרת אחראי זה נקרא ROOT DNS). שרת ה- DNS שאחראי על הנקודה לא מחזיר תשובה אלא מפנה את שרת ה- DNS המקומי לשרת DNS אחר שיכול לעזור לו לתת תשובה. לבסוף שרת ה- DNS המקומי יגיע לשרת ה- DNS המרוחק אשר יודע לתרגם את הכתובת ל- IP, הוא יחזיר את ה- IP ל- DNS המקומי שיחזיר אותה לתחנת הקצה.
קבצי lmhost ו- host:
למרות שאינם נדרשים לעבודה שוטפת, הקבצים הנ"ל עדיין נמצאים על המחשב והוא עדיין בודק אותם כחלק מניסיון התרגום משם ל- IP.
ניתן למצוא את הקבצים הנ"ל בנתיב הבא:
C:\Windows\system32\drivers\etc
